הרגע שבו הבנתי שאני צריכה להתגרש -

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני צריכה להתגרש כאילו זה קרה אתמול. זה היה יום שישי אחר הצהריים, והייתי באמצע הכנת ארוחת הערב לשנינו. המטבח היה מלא בריחים של תבשילים אהובים, ואני התרכזתי בקיצוץ ירקות באור השמש הנכנס דרך החלון.

בעלי נכנס הביתה, והבנתי מיד שמשהו לא בסדר. הוא היה שקט בצורה חריגה ולא הסתכל לי בעיניים. ניסיתי לשאול אותו בעדינות מה קרה, אבל הוא רק הניד בראשו והתיישב בכבדות על הכיסא. המשכתי בהכנות שלי, מקווה שהמצב יירגע מעצמו.

במהלך הארוחה הוא כמעט לא דיבר, והתשובות שלו לשאלות שלי היו קצרות וקרות. הרגשתי כאילו אני מדברת עם זר, ולא עם האדם שהתחתנתי איתו. אחרי הארוחה, כשהתחלתי לנקות את השולחן, הוא פתאום קם ואמר בקול חנוק שהוא יוצא לסיבוב.

נשארתי לבד עם מחשבותיי, מנסה להבין מה עובר עליו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התנהג בצורה כזו, אבל הפעם זה הרגיש אחרת. כשחזר הביתה, שעות אחר כך, ניסיתי שוב לדבר איתו. הפעם הוא היה יותר פתוח, אבל מה ששמעתי ממנו זעזע אותי. הוא סיפר לי שהוא מרגיש לכוד, שהוא לא מאושר, ושהוא חושב על גירושין כבר כמה חודשים.

ברגע ההוא, הכל התבהר לי. כל הפעמים שהרגשתי בלתי נראית, כל הריבים הקטנים שהפכו לגדולים, כל הרגעים שבהם הרגשתי שהוא לא באמת איתי – הכל התחבר. הבנתי שבעלי כבר לא אוהב אותי כמו פעם, ושגם אני, במידה מסוימת, הפסקתי לאהוב אותו באותה צורה.

התחלתי לבכות, ולא יכולתי לעצור. זה היה כאילו כל הכאב והאכזבה שהצטברו בתוכי התפרצו החוצה. בעלי ניסה לנחם אותי, אבל זה רק הכעיס אותי יותר. למה הוא לא דיבר על זה קודם? למה הוא נתן לזה להיגרר כל כך הרבה זמן?

באותו לילה ישנתי על הספה. לא יכולתי להיות לידו. הראש שלי היה מלא במחשבות, ולא הצלחתי לעצום עין. בשעות הקטנות של הלילה קיבלתי החלטה. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. הגיע הזמן להיפרד ולהתחיל מחדש.

למחרת בבוקר דיברתי איתו ברוגע. הסברתי לו שאני מסכימה שאנחנו צריכים להיפרד, ושזה הדבר הכי נכון לשנינו. הוא נראה מופתע, אבל גם הקלה ניכרה בפניו. הבנו שנינו שזה הצעד הנכון.

תהליך הגירושין לא היה קל, אבל מהרגע שהחלטתי, הרגשתי שהורדתי מעצמי עול כבד. סוף סוף יכולתי להתחיל לחשוב על עצמי, על העתיד שלי, ועל איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו. היום, למרות הכאב, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.