יש פרידות שנולדות מכעס, ויש פרידות שנולדות משיתוף.
לפעמים שני אנשים אוהבים זה את זה, מעריכים זה את זה, ואפילו לומדים אחד מהשנייה דברים שילכו איתם עוד שנים אבל בשלב מסוים מבינים שהקשר ביניהם נכון יותר כחברות מאשר כזוגיות.
"הקצב של פיה" הוא שיר על פרידה כזו.
על אישה חכמה, יפה ובטוחה בעצמה, שיודעת מה היא רוצה ויש לה קצב משלה בחיים. על גבר שאהב לא רק אותה, אלא גם את הדרך שבה היא חיה, ואת הדברים שלמד ממנה על קבלה, אהבה, ביטחון ואמון.
זה לא שיר על מה שלא הצליח.
זה שיר על מה שכן נשאר.
נכנסת לחיים שלי
בלי רעש גדול,
אבל עם קצב משלך
שאי אפשר היה לפספס.
ידעת לאן את הולכת,
גם כשלא תמיד ידעת להסביר למה.
היית חזקה בלי להוכיח,
יפה בלי לבקש שיראו,
וחכמה בדרך השקטה
שגורמת לאדם שלידך לחשוב קצת אחרת.
אהבתי את הקצב שלך.
את הדרך שבה לא מיהרת,
לא דחפת,
לא ניסית לשנות את העולם
פשוט ידעת איך לחיות בתוכו.
ממך למדתי
שקבלה היא לא ויתור,
שביטחון לא חייב להיות קולני,
שאמון נבנה לאט,
ושלפעמים דווקא מי שלא מבטיח הכול
נותן את הדברים הכי אמיתיים.
נכנסנו לזוגיות
בתקווה שהדרך שלנו תהיה אחת,
ואחרי זמן הבנו
שאנחנו כנראה טובים יותר
כשני אנשים שהולכים זה לצד זה,
לא תמיד באותו שביל.
וזה לא מוחק את מה שהיה.
להפך.
יש אנשים שעוברים בחיים
ומשאירים זיכרון,
ויש אנשים שמשאירים בתוכך
משהו שאתה לוקח איתך הלאה.
את השארת בי
יותר אמון,
יותר שקט,
יותר קבלה,
וקצת יותר ביטחון
להיות מי שאני.
אז זה לא שיר על סוף.
זה שיר על תודה.
על תקופה שהייתה טובה,
על אישה מיוחדת
שהיה לה קצב משלה,
ועל גבר אחד
שהיה לו מזל ללכת בקצב הזה
למשך חלק מהדרך.
ואם מעכשיו נישאר חברים,
אני מקווה שנדע לשמור
לא רק על מה שנגמר,
אלא גם על כל מה שהיה בו יפה.
פיה,
תמשיכי ללכת בקצב שלך.
הוא תמיד היה אחד הדברים
שהכי אהבתי בך.
סיום והתחלה חדשה
אולי זה אחד הדברים היפים שאפשר לקחת מפרידה: ההבנה שקשר יכול להשתנות.
יש אנשים שנכנסים לחיים שלנו כדי להישאר, ויש כאלה שנכנסים כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו, על אהבה ועל הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות.
פיה, זכיתי להכיר.
