פרפרים בבטן – מדוע לפעמים אנחנו נופלים לדכדוך אחרי ריגוש ?


הליצן העצוב

איש אחד מגיע לרופא ואומר לו שהוא מדוכא, החיים נראה קשים ואכזריים, שהוא מרגיש לבד בעולם המאיים. "הטיפול פשוט", אומר הרופא, "הליצן הגדול פאליאצ'י הגיע לעיר. לך תראה אותו, זה יעודד אותך". האיש פורץ בבכי בלתי נשלט. "אבל דוקטור", אומר האיש המתייפח, "אני הוא הליצן פאליאצ'י".

פרפרים בבטן

הרבה אנשים חווים רגעי עצב מיד בסמוך לרגעי שמחה, איך זה שישנם בני זוג שמכירים מתלהבים אחד מהשני, מקבלים פרפרים בבטן, אך כגודל ההתלהבות, כך גם גודל מפחי הרוח שלאחר ההתלהבות, הקשר לא מצליח להתממש לקשר בר קיימא או שמסתיים במפח רוח. נצלול במאמר זה לאחד הסודות העמוקים שמגלה לנו תורת החסידות שהוצפנו בתורת הקרבנות.

תרומת הדשן והוצאת הדשן

בתחילת פרשתנו פרשת צו, התורה מצווה אותנו על מצוות קרבן העולה "זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ:"
ומיד לאחר מכן מצווה אותנו בעוד שני מצוות נלוות:
תרומת הדשן – "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבחַ" ומקובל לנו במסורת שבבית המקדש היה הכהן עולה כל בוקר לראש המזבח עם את חפירה, חותה כף אחת בלבד מן האפר שנצטבר שם, יורד מן המזבח ומניח אותו בקרן הצפונית מזרחית. שהאפר היה נבלע באותה פינה בדרך נס. אך תרומת הדשן לא הייתה מספקת בכדי לנקות את המזבח מן האפר המצטבר, ולזאת נצטווינו בעוד מצווה.
הוצאת הדשן – "וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר". פעם בכמה ימים הכוהנים היו מסלקים את כל האפר שהצטבר בראש המזבח מכל העצים והקרבנות אל מחוץ לירושלים במקום רחוק מבני אדם ושם היו גונזים אותו.

לא מובן, לשם מה צריכים שני מצוות? אפשר לכאורה להסתפק בניקוי כל כמה ימים? למה מועילה מצוות תרומת הדשן? ומה הצורך להשאיר חלק מן האפר ליד המזבח?
לשם כך אנחנו צריכים לרדת לרובד הנפשי והפסיכולוגי של עבודת הקרבנות שמהם ניתן להבין מהלכי נפש שקורים בחיי היומיום שלנו כדלקמן…

העצבות שלאחר ההתלהבות

מי מכיר את תחושת הדכדוך שבאה בצאת השבת? מי שמע פעם על דיכאון שלאחרי לידה? מי שמע פעם על תסמונת הליצן העצוב? או דכאון יום הולדת? איך קורה לפעמים בני זוג מתלהבים אחד מהשני עד כדי הרגשת פרפרים בבטן, למחרת קמים עם תחושת דכדוך. יש מקרים קיצוניים יותר של אנשים שסובלים ממניה דפרסיה, רגע אחד הוא או היא מסמר הערב, ולמחרת בבוקר לא מסוגלים לקום מרוב דכאון. למה זה קורה? לכאורה איזו סיבה צריכה להיות לאדם להיכנס לדיכאון אחרי אירוע שמח?

עץ ואפר

ניתן להבין זאת מתהליך טבעי כששורפים עץ, כשהוא בוער יש אור וחום מסביב, אך לאחר שהאש כבתה, נשאר רק האפר, להבדיל אם לדוגמה ניקח שמן זית זך, כמעט ולא יישאר שום אפר כי שמן הזית הוא זך וטהור, אבל בגלל שעץ הוא גס וקשה, לא כל האלמנטים שבו מתכלים באש. זה מרמז בנפש האדם, כשאדם שמח או מתלהב, ההתלהבות מרוממת את נפש האדם להתעוררות רוחנית, כשזה נעשה, מתגלה בעליל שישנם רבדים בתת המודע של הנפש שלא מסוגלים להתרומם, שדים מן העבר, זיכרונות, כישלונות שעדיין תופסים חלקה בתוך התת המודע. ההתלהבות מפרידה בין שני הרבדים הללו, וכשמסתיימות החגיגות, נשאר חלל ריק בנפש שאותו תופס אותו רובד שלילי מהתת המודע בנפש. ככל שהאש חזקה יותר, רבדי נפש עמוקים יותר נחשפים. לדוגמה, לפעמים שמחה עוצמתית של מצווה גורמת לאדם להשתטות ולאבד את האגו שלו לזמן מה, אך כשהשמחה מסתיימת מתפרץ שוב האגו ותובע את מקומו חזרה. זו כנראה הסיבה למה ישנם אנשים שמפחדים לשמוח.

אז מה עושים?

המדע של היום מעדיף לא לטפל בשורש הבעיה אלא להדחיק זאת ע"י שימוש בכל מיני תרופות שונות ומשונות שגורמות לבסוף נזק למטופל וגם לא ממש מרפאות. אך התורה היא תורת חיים – תורה שמייצרת חיים, ומה היא התרופה של התורה? התשובה היא, כף אחת מלאה אפר יש לשים בצד המזבח ואת שאר האפר יש להוציא אל מחוץ למחנה… מה זה אומר ברובד הנפשי? מסביר רבי שניאור זלמן מליאדי – בעל התניא שישנם שני סוגי עצב אך לכל אחד יש דרך טיפול שונה.

מרירות

הסוג הראשון של עצבות היא המרירות, לדוגמה אדם קם מאוחר בבוקר ופספס עסקה חשובה שיכלה להגדיל את הכנסותיו, כתוצאה מכך הוא מתמרמר בנפשו ומחליט שפעם הבאה הוא יעשה הכול בכדי להגיע בזמן. מספרים על שחקן הכדורסל המפורסם מייקל ג'ורדן שנכשל 300 פעמים לפני שהצליח. כי אם מסתכלים על הכישלון כהזדמנות להפיק לקחים, להגביר את המוטיבציה ולנסות שוב, אז הכישלון מחשל והופך מקפצה להצלחה. אומרת התורה, מרירות כזו אל תזרוק, קח קצת בבוקר ושים אצל המזבח… אצל כל מה שהקרבת על מזבח החיים.

דיכאון

העצבות השנייה הינה הדיכאון. הדיכאון שונה קיצונית מהמרירות, כי בו בשעה שהמרירות מניעה לפעולה, הדיכאון מסיג את האדם מפעולה. זה סוג של ייאוש, של הרמת ידיים, ואיבוד תקווה. הרבי מליובאוויטש אמר פעם בפגישת יחידות עם הרב הראשי לישראל, הרב לאו, שאף פעם אין לשאול "מה יהיה?" אלא "מה ניתן לעשות?" כי שאלה כמו מה יהיה מדגישה את חוסר האונים והתקווה. עצבות כזו יש להוציא אל מחוץ למחנה, לא לתת לה את האפשרות לנבוט בתוככי נפשנו, וגם להשאיר אותה רחוק מבני האדם – מקום טהור רחוק… שאף אחד לא יתקל בעצבות זו.

אש תמיד

כמו שבמקדש האש דלקה במזבח תמיד, כך גם בחיי הנישואים יש לשמר את אותה האש שתדלק תמיד, ללא חיי מחויבות לא ניתן לייצר אש תמיד, תמיד אחרי ריגוש מקשר זמני יבוא, תבוא התחושה שבעצם אין לנו בן זוג אמתי לחיים, אין הרגשת תכלית אמתית אלא רק סיפוק צרכים רגעי, שלאחריו תחושת ריקנות, דכאון ומשבר רגשי.
התורה מצווה עלינו להדליק אש תמיד, נכון אמנם שגם בקשר תמידי יש לפעמים אפר, וקשיים, אך היות ואנחנו חיים בהקרבה אחד לשני ובמחויבות, אם נוציא את השלילה והעצבות מחיינו ונשאיר רק את המרירות בזמנים מסוימים בלבד, נזכה למה שכתוב בהמשך הפסוקים, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וכמו שמסביר הרב המגיד ממעזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. צריך שתהיה אש תמיד כזו שתכבה את "הלא" בנפש האדם שיתבטלו כל המחשבות השליליות והעצבות ונחייה יחד בשמחה נישמתית תמידית.

הכותב הינו מנהל ובעל הטור השבועי "הרומנטיקה שבפרשה" בו הוא מעלה תובנות ותכנים מעצימים בתחום הזוגיות והעצמה נפשית הלקוחים מתוך פרשות השבוע וכפי שמוארים על פי תורת הקבלה והחסידות.