אני תלמידה נצחית, תמיד מוצאת משהו מעניין מעורר מחשבה ללמוד .
אז בחרתי לי קורס נחמד בסינמה סיטי. קורס של "אשכולות" 
על זוגיות ומערכות יחסים בקולנוע . 
ללא ספק גם מקולנוע אפשר להוציא כמה תובנות עבור הבאים לקליניקה.

במפגש האחרון נפלה לי ברעש גדול תובנה לריצפה ,
כזו שהייתי שמחה להרים ולהסתכל עליה טוב טוב ישר בעיניים ולנפץ אותה .
כי היא מתכון לצרות

הדרמה

. צפינו בסרט "אינסטינקט בסיסי "
על מערכת יחסים יצרית מאוד בין הבלש והחשודה בפשע . 
מערכת שלמה של הפיתוי הקלאסי של פאם פטאל והוא, החוקר נתפס ברשת ומתאהב בה קשות.

באחת הסצנות, אחרי מעשה אהבה משובח. הוא שואל אותה :"מה הסוף של הספר הבא שלך". 
והיא עונה :"הוא מת בסוף" והוא שואל חצי בתמימות : "למה הגיבור תמיד חייב למות ?

למה אי אפשר לעשות סוף אחר… נגיד שהם אוהבים מקימים משפחה מגדלים ילדים ועושים אהבה כל יום? "והסופרת, החשודה שרון סטון היפה עונה לו : "אף אחד לא יקנה את הספר, הספר לא יצליח  "

משהו חייב למות ! 

ואם יש מששהו שהבנתי מהתשובה הזאת ומעלילת הסרט בכלל,  
זה את ההתמכרות שלנו לדרמה .

מתכון מעולה לסיפור טוב לצד הרג מערכות יחסים . 

משהו חייב למות או אנחנו חייבים אקשן.
לא יכולים להחזיק ברגוע . 
אולי שואפים לשם. יש לנו בדמיין כזה שמערכת יחסים זה שקט רגוע .. הגענו הביתה .

אבל לא בטוח שאנחנו באמת בנויים להגיע לשם. 
אנחנו רבים ופוגעים ונפרדים וזורקים וחוזרים ומעליבים ומאשימים . 
וחשדניים ומקנאים ומהמרים . אנחנו צועקים ובוגדים ומועלים באמון . 
אנחנו מסתירים עובדות ומסלפים אמת . 
אנחנו מניפולטיביים חסרי מנוח ומסתוריים .. והכל בשביל קצת אקשן

הנשמה זקוקה לדרמה.  
כי אחרת זה לא מוכר .. אפילו אנחנו לא קונים .

את סיפור חיינו שלנו אנחנו לא קונים .
לא בכריכה רכה ולא בקשה .

לא יתכן שנחייה את חיינו בקו הנקי הישר של המוניטור .. מבחינתנו זה מוות . 
אנחנו צריכים את הדרמה. אנחנו צריכים לסכן משהו כדי להתגבר כדי להרגיש משמעותיים .
כדי להרגיש חיים. ליפול ולקום ולהמשיך ולהוכיח שאנחנו מכושלים ויכולים וחזקים  .
אנחנו מכורים לקו חיים עולה יורד בקפיצות חדות ומשולשים חדי זווית . 
כי בלי דרמה איזה חיים אלו ? 
איך נספר לנכדים שהתגברנו אם הכל היה בסדר ? 
ולא מספיקות לנו הצרות שגם ככה באות עלינו בלי שיש לנו שליטה עליהם,

אנחנו חייבים לגוון את העלילה בתוספות משובחות של צרות מבית היוצר שלנו .

איך נאמר באנה קרנינה : "כל המשפחות המאושרות מאושרות אותו דבר"

המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה " 
בלי דרמה .. זאת "מלכודת מסוכנת היא שלוותם של אוהבים" כמו שר יוסי בנאי 
אין שלווה . לא בריא שלווה .
" אני סובל משמע אני קיים "

 "אני בדרמה משמע אני קיים"
אנחנו צריכים את האש 
מים רגועים לא טוב לנו .
אנחנו מסתכנים בלמות משיעמום .
אז מה עדיף שמערכת היחסים תמות מדרמה או תמות משיעמום ? 

אני שואלת ברצינות, איזה מנגנון חזק אצלנו יותר בני האדם, 
מנגנון ההישרדות והשמירה על הקיים והבטוח או מנגנון ההרס העצמי ? 
נדמה כאילו אנחנו עושים הכל בשביל לשמור על הקיים, שואפים לסדר כך ש "הכל בסדר "
ובעצם מייצרים נון-סטופ דרמה "נופל וקם" 

לרגע הכל טוב, ואז איך שהוא עולה אצלנו הדחף לקלקל,

מנגנון ההרס העצמי קם לתחייה .
יותר מידי מושלם פה .. בו נהרוס .
חס ושלום יהיה לנו טוב ונעים ורגוע ביחסים .

ונחיה יחד נגדל ילדים ונעשה אהבה אחד עם השני כל יום  
וואוו משעמם .. 
איפה הדרמה ? אין התפתחות בעלילה.

ספר כזה לא ראוי להיות על מדף חיינו .
לא, אי אפשר שיהיה פה פשוט נעים ויפה. אי אפשר פשוט, אהבה .. 
צריך להכניס קצת רעש לתמונה. להגביר את ווליום החיים. 
שנרגיש alliv 
לחיות בווליום גבוה 
בוא נמצא איזה דפקט בוא נקלקל קצת. 
בוא נעשה פעולה שתעשה שוויצ' בעלילה .

אני חושבת שכל אדם ראוי שיעצור רגע וישאל את עצמו

איזה מהצרכים חזק אצלי יותר? 
הצורך באהבה והצרכים הנלווים לה, שייכות וביטחון או הצורך בדרמה ? 

כנראה חייבים מידה של דרמה . 
להרגיש את החיים ככה טוב .

אבל מה עשינו בזה ? שימו לב .
זה כמו הניתוח הצליח אבל החולה מת . 
כי הרווחנו לעצמנו קצת התרגשות והרווחנו לעצמנו עליות ומורדות תחושת מסוגלות להתמודד .

הרווחנו איזה מאניה דפרסיה קטנה והוכחנו לעצמנו ערך עצמי במצבים משתנים ושיבחנו עצמנו על יכולותינו לצאת ממשברים ולצעוד בעוז קדימה .
ומי מת בדרך ? את מי הרגנו ? את מערכת היחסים! 
את מערכת היחסים שלנו הוצאנו להורג .
מערכת יחסים שהייתה יכולה להסתדר יפה מאוד בלי כל הדרמה הזאת .

לסיכום

מערכת יחסים בריאה נעה בין המים לאש .

בין השיגרה והרגוע ובין האקשן והאדרנלין .

האמת אי אפשר לגמרי בלי זה

אבל רצוי ללמוד לעשות את זה נכון, בצורה תבונית.

לחבק את האקשן לתוך מערכת היחסים ליצור אותו יחד.

יש דרך. אפשר להיות חכמים פה . כי אם לא ניזהר ולא ננוע במרחב הזה בתבונה .. 
תשרוף אותנו האש.

אש הדרמה ותכלה כל חלקה טובה של יחסים .
פשוט להנות מבוקר יפה יחד. מקפה למיטה וציוץ ציפורים, מירקות ששתלנו יחד בגינה . 
מטיול על חוף הים, מצחוק ילדים או מעשה אהבה לצלילי מוזיקה נעימה.
אבל כשהעלילה לא מתפתחת וקצת נמאס לנו מזה מכל הטוב הזה .

אפשר לקחת את האנרגיה הזאת של הדרמה ולהשתמש בה ככוח יוצר .

לתעל אותה אחרת.

מה ? דרמה ביחד ולא זה כנגד זה ? איפה נשמע דבר כזה ?

זאת תובנה קצת כואבת .. אני חייבת להודות .
אני לא רוצה את זה כך .
אבל אני פתאום שמה לב למנגנון . 
אנחנו מנצחים את עצמנו ומפסידים בו זמנית .

נקודה למחשבה .

וכדי שהמילים האלו לא יכתבו סתם ואולי נוציא מפה איזו שהיא עבודה 
תעשו לעצמכם תרגיל קטן . 
קחו דף בחרו מערכת יחסים אחת משמעותית שהייתה לכם שנגמרה או שממשיכה וקיימת 
ותבדקו את הקו – קו הדרמות . ובדקו אם יש איזו שהיא סיטואציה שהייתם יכולים לנהל אחרת .
עם קצת פחות דרמה ויותר … אהבה . 

מאת : מיכל ניב נהוראי " השפה הזוגית"